ראייה, הרגשה, אמונה

בכדי לנמק את הבקשה מדוע בכל פעם מישהו אחר יפתח את המפגשים שלנו פתחנו בדיבור על האות שיש לכל יהודי בתורה.

על פי המסורת, בספר התורה יש שישים ריבוא אותיות, 600,000.

מספר זה מקביל למספר הנפשות שיצאו ממצרים.

ההלכה קובעת כי ספר תורה כשר רק אם יש בו את כל האותיות. חסרונה של יוד' משם השם שקול לחסרונה של עין' בשמו של עשיו. קדושת התורה משווה את הקטן והגדול באופן מוחלט. האות ממילה קדושה שקולה כאותה האות ממילה צדדית ושולית.

תורת הקבלה 'מקבילה' את המספר של האותיות עם מספר הנפשות שיצאו ממצרים. וטוענת - התורה ועם ישראל - הם תופעה אחת בעלת שני פנים. ויתרה מזו, הקבלה טוענת כי מניין הנפשות שיצאו ממצרים אינו מקרי אלא מהותי. הוא לא מתאר רק את מספר האנשים שיצאו באותו הדור ממצריים אלא את מספר שורשי הנשמות של עם ישראל.

[כמה מילים על שורש נשמה: אני מבין ששורש נשמה זה משהו נעלם לחלוטין, כמו שורש שטמון באדמה. אבל אפשר לזהות - מהצורה בה הענפים יוצאים ממנו - שהם באים מאותו השורש. ובאופן דומה - אנשים שונים שלא הכירו זה את זה, נפגשים לראשונה ומרגישים כאילו הם מכירים מאיפשהו. ובאופן פחות מיסטי: הדמיון המנטלי והסגנון המשותף בין אנשים חדשים - שאינו מובן מאליו ואינו מתקיים בכל מפגש - מעלה את המחשבה שאם אנחנו לא מכירים, מן הראוי היה שנכיר.]

וכך, בכל דור ודור, מופיעות להם מחדש הנשמות הללו ומביעות את התורה. התורה אינה 'רק' ים של חכמה שעלינו ללמוד וליישם. התורה היא יצירה של נשמות וכל אחד הוא חלק הכרחי ממנו. בלעדייך התורה חסרה את עצמה – ספר התורה יהיה פסול.  

אני מביא כאן כמה גרגירים שכתב צדיק חסידי מיוחד – רבי צדוק הכהן מלובלין (אפשר לקרוא עליו קצת כאן, וכאן). אני קורא לקטע: מתן תורה מתוך הפה שלך:

המצוות הם עצות לאדם איך להיות שלם.
והם עצות איך להשיג כל חלקי נפש, רוח, נשמה,  חיה, יחידה וכמו שמבואר בזוהר (פרשת יתרו)
דחמישה קולות דהר סיני הם נגד חמשת הדרגות של הנפש.

"ושמעתי, דקולות דמתן תורה - היינו מפיות בני ישראל,

דאין קול בעולם זולת מחמישה מוצאות הפה,
ונאמר - 'נפשי יצאה בדברו' (שיר השירים ה,ו), שכללו כל חלקי נפשותם להשם יתברך אז.
ומצד כל כח נפש יצא קול צעקה מיוחדת לאותו כח שהוא מכיר אמיתות ה' יתברך, ומתייחד בו, שעל זה הוא כל מתן תורה.

צדקת הצדיק סימן רסט

אתמול קראנו והגינו בטקסט אנונימי שהביא גאי (נא לתקן טעויות, כתבתי בהתאם למה שהבנתי ולא למה שזכרתי

במקום שנגמרת הראייה - 

מתחילה ההרגשה.

במקום שנגמרת ההרגשה - 

מתחילה האמונה.

בין האדם למקום

בין האדם למקום בו הוא רוצה להיות.

מי שיפסח על מדרגה - יוכל לראות את כל השלבים מבחוץ.

מי שיפסע בכל מדרגה - יגיע עד הסוף מבלי להרגיש.

לפי מה שזכור לי תארנו את החלק הראשון בשני צורות: או מיומנויות של השגה, או שלבים שונים של התפתחות רוחנית.

דיברנו על זה שאפשר להכיר את המערכת האורגאנית של הצמיחה הרוחנית רק כשמשהו חולה. אז אפשר 'לראות את כל השלבים מבחוץ'. אם דילגת לאמונה בלא ראייה והרגשה, אתה חולה בדיוק כמו אם ראית ולא הרגשת, או אם הרגשת ואינך מסוגל להאמין.

מי שעובר את התהליך באופן בריא מגיע עד תומו בלי שריטות ונפילות.

הסברתם גם שהרגשה היא מקור משאבי כח במקום בו העולם הנגלה לעין אינו מסייע. אמונה היא מקור משאב כח במקום בו אין גם הרגשה והמציאות כולה טופחת על פנינו. כמו ב'קריאת שמע ישראל' שנעשית דווקא בעצימת עיניים מהעולם החיצוני.

ועוד משהו, במיוחד בשביל אוהד. בהמשך לשיחתנו - אולי יעניינו אותך דבריו של הרמב"ם, בפרושו למשנה בסוף מסכת מכות:

"מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצווה מן תרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא שיתף עם כוונתה מכוונות העולם, אלא שיעשה אותה מאהבה כמו שביארתי לך, הנה זכה לחיי עולם. 

ועל זה אמר רבי חנניא, כי המצוות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה האדם בחייו אחת מהנה על מתכונתה ועל שלמותה ובעשיית אותה המצווה תחיה נפשו באותו מעש. 

וממה שיורה על עיקר זה מה ששאל רבי חנינא בן תרדיון: מה אני לחיי עולם הבא? והשיב המשיב: כלום מעשה בא לידך? כלומר עשית מצווה כהוגן? והשיב כי נזדמנה לו מצוות צדקה על השלמות וזכה בה לחיי עולם הבא."

בכל מקרה נשמח לתגובות. המקום הזה הוא שלנו בלבד.